סבול עד הסוף — לימוד תנ"ך עם מספרי סטרונג

(המחשבות האישיות שלי — שימו לב כמה פעמים המילה אומרת יום־יום. הם התמידו יום־יום. הם בצעו את הלחם מבית לבית. הם עודדו איש את רעהו יום־יום. זו אינה דת של שעה אחת ביום ראשון, ושעה אחת באמצע השבוע — מושב שמתחמם פעמיים, ושאר החיים שייכים לאדם עצמו. הקהילה הראשונה חיה זאת בכל יום, יחד, והאדון הוסיף עליהם יום־יום את הנושעים. אמונה המונחת בצד עד למפגש הבא היא אמונה המתקשה על־ידי מרמת החטא. הוא אינו מבקש ביקור. הוא מבקש חיים.)

(מחשבותיי האישיות — שימו לב מה עושה האדון עם הפושרים. לא רק הקרים, אלא גם הפושרים — מי שיש לו די דת כדי להיות בנוח, ולא די כדי להיות חי — אותו הוא יקיא מפיו. להישאר דבוק בו אין פירושו להיתלות בחוט דק, חם ביום ראשון וקר כל השבוע. פירושו לבעור. מוטב חם, הוא אומר, או אפילו קר, מאשר אותו דבר אמצעי המגעיל אותו. הישארו בו, ותנו לו לשמור עליכם בוערים עד הסוף.)

(המחשבות האישיות שלי — תינוק במשיח עשוי לשלוח את ידו אל האש אפילו אחרי שהאב אמר לא. זהו המעד של ילד שעדיין לומד, והאב יודע זאת. בן או בת בוגרים צריכים לדעת טוב יותר. אך הנה הרחמים שבדבר: אפילו כשאנו חוטאים, איננו מושלכים החוצה. יש לנו פרקליט — ישוע המשיח הצדיק — אשר חי לעולם ותמיד ומדבר אל האב בעדנו. כן, אנו קמים שוב. הצדיק שבע יפול וקם. אנו בוחנים את עצמנו, מתוודים על מה שעשינו, פונים מזה, וחוזרים אל עסקי אבינו, ומשאירים את העבר מאחור — כי אלוהים הרחיק את חטאינו כרחוק מזרח ממערב, ואינו זוכר אותם עוד. אך אל תעשו מהרחמים האלה תואנה. יחזקאל מציג את הצד השני: צדיק אשר שב מצדקתו ומת בחטאו לא יינצל בזכות הצדקה שהייתה לו פעם. פטרוס מציג את אותה תמונה בברית החדשה, והוא מצטט את המשל הישן כדי לעשות זאת: כלב ששב אל קיאו, חזיר רחוץ ששב אל הרפש — מישהו שנמלט מטומאת העולם על ידי הכרת האדון, ואחר כך שב לתוכה, במצב גרוע יותר בסופו מאשר בתחילתו. וישוע אומר לאלה שעשו רשע בשמו, "לא הכרתי אתכם מעולם". עתה אחזו בשתי החדות של החרב הזאת, ואל תקהו אף אחת מהן. האדון אומר שאיש לא יוכל לחטוף את צאנו מידו — לא אויב, לא כוח, לא אדם. אותה ביטחה היא אמיתית, וזו אחיזתו המחזיקה, לא אחיזתנו. אך הביטו כיצד הוא מתאר את הצאן ההם: הם שומעים את קולו, והם הולכים אחריו. המילה לעולם לא מציגה כבשה הנחטפת מידו; היא מציגה את הרחוץ הפונה והולך חזרה אל הרפש, ברצונו החופשי. הכתובים מחזיקים בשני אלה — היד שלא ניתן לפרוץ, והאזהרה לא לסור — והם לא מתמזגים לכלל נוסחה קלה אחת, ולכן גם אנחנו לא נעשה כך. אל תתייאשו כשאתם נופלים: הפרקליט אמיתי, והדרך חזרה הביתה פתוחה. אל תניחו שתוכלו לשוב חופשי כאוות נפשכם: האזהרה אמיתית גם היא. פלו, אך קומו. קומו, והחזיקו מעמד עד הסוף.)

(מחשבותיי האישיות — שימו לב היטב: אם מה שאנו מאמינים אינו מתאים למה שהשליחים הכריזו, אזי אנחנו הטועים, לא הם. הם ראו אותו, ושמעו אותו, ונשלחו על ידו. כל השומע לאלוהים שומע להם. להעמיד מורה מעל השליחים פירושו להקשיב לרוח התעייה.)

(המחשבות האישיות שלי — אפילו בימי השליחים עצמם, היו שהתגנבו ועיוותו את ההוראה. כמה יותר בזמננו, כאשר רוב מה שמלמדים הוא חדש, אין לו שורש בדבר הישן, ואינו מטופל כשורה. דבר אינו נכון בשל היותו מאמן ידי אנשים רבים, ולא בשל היותו ישן בפי בני אדם. הוא נכון רק אם הוא מתאים למה שהשליחים מסרו.)

(המחשבות האישיות שלי — וזאת בדיוק אותה שעה: אנשים שלא יישאו תורה בריאה, אלא יאספו להם מורים לפי התאווה, כל מי שיגרד את אוזניהם, ויגידו להם את מה שהם רוצים לשמוע. אדם יכול לבנות לו בית שלם של מורים, כולם מסכימים איתו, וכולם טועים. האמת מעולם לא הוכחה על ידי רוב, מעולם לא נעשתה אמת בזכות מספר המאמינים בה, ומעולם לא התכופפה כדי לרצות את האוזן. סור מן האמת, ואתה מוסב — הדבר עצמו אומר זאת — אל האגדות.)

(מחשבותיי האישיות — אין אנו חופשיים לבחור ולברור מבין דבריו של אלוהים, לשמור את הקלים ולהותיר את הקשים. האדם חי על פי כל דבר ודבר. להוסיף עליו, או לגרוע ממנו, פירושו להימצא כוזב לפני האלוהים אשר דיבר אותו.)

(מחשבותיי האישיות — הנה האבן היחידה שרבים משעינים עליה את כל טענתם: הגנב הגוסס ניצל, כך הם אומרים, והוא מעולם לא נטבל; לכן הטבילה אינה הכרחית. הבה נשקול זאת כעת לאור הדבר, ונראה על מה זה באמת עומד.)

(מחשבותיי האישיות — שקלו כעת את הגנב לאור זה. המילה לא אומרת אף פעם שהוא לא נטבל. זהו דבר שאנשים מניחים, ולאחר מכן בונים תורה שלמה על ההנחה שלהם. אך הקשיבו למה שהמילה כן אומרת: ירושלים, וכל יהודה, וכל הסביבה של הירדן הלכו ונטבלו, מתוודים על חטאיהם. העם הפשוט והמוכסים נטבלו. הזונות האמינו. רק הפרושים והמלומדים בתורה סירבו, ולא נטבלו. הגנב לא היה פרוש — הוא היה אחד מהעם, פושע, ממש מהסוג שנהר אל טבילת התשובה של יוחנן. ועל הצלב הוא עשה את הדבר עצמו שלמענו נועדה הטבילה: הוא התוודה על חטאו — אנו מקבלים את מה שמעשינו ראויים לו. הוסיפו לכך את העובדה שתלמידיו של האדון עצמם הטבילו אנשים רבים אף יותר מיוחנן, בכל אותה הארץ, במשך יותר משלוש שנים. כך שהאמת היא ההיפך מן התירוץ: המילה אינה מובילה אותנו לגנב שלא נטבל מעולם, אלא לאחד שכמעט בוודאות כן נטבל עם השאר. אלה הנשענים עליו נשענים על אדם שכבר נטהר.)

(המחשבות האישיות שלי — ונניח את המקרה הגרוע ביותר, שהוא כלל לא נטבל: גם אז הוא אינו כלל בשבילך. הוא מת לפני שהברית החדשה נכנסה לתוקף. לצוואה אין תוקף כל עוד עושה הצוואה עודנו בחיים, והאדון עדיין לא מת. כך שהגנב התקבל כפי שהיו מתקבלים אנשים בימים הקדומים, לפני שדלת הברית החדשה הזאת נפתחה אי־פעם. והוא היה מסומר לצלב, ידיים ורגליים, ולא יכול היה לרדת כדי להיטבל. אלוהים דורש ציות מן האדם במה שהוא מסוגל לעשותו. מה שאדם גוסס לא יכול היה לעשות אינו תירוץ עבור אדם חי אשר יכול. אינך מסומר לצלב; אתה יכול לציית.)

(מחשבותיי האישיות — כך שכל התירוץ תלוי בהנחה שהמילה מעולם לא הוצהרה. הוא עומד כנגד העדות הברורה שהמילה כן נותנת. זהו בית בנוי על החול, ומפלתו תהיה גדולה. אך הציווי עומד על הסלע, ולא זע ממקומו: שובו, והיטבלו, כל אחד מכם.)

(המחשבות האישיות שלי — אך שמעו גם את זאת ביראת כבוד, ולא בהנחה קלת-ראש שכבר הבנתם הכול. רבים הניחו כך, וטעו. ואנחנו המביאים לכם את המילים האלה איננו טוענים לדעת הכול. אנו עדיין תלמידים, ומוכנים להיתקן על ידי המילה ועל ידי אלה שנשלחו. אך לא נעז לשנות את מה שהשליחים אמרו במפורש. לכן בחנו זאת בעצמכם: אם שגינו, תנו למילה לתקן אותנו. אך היזהרו שלא תוסחו על ידי הקשבה לקולות של אנשים מעל קול שליחי השֶׂה. אנו בוחנים שאלה מסוימת זו בפירוט רב כדוגמה אחת לאופן שבו אתם עדיין יכולים להאמין בדבר מה אף כאשר נראה שהמקרא, על פני השטח, דוחף בחריפות לכיוון ההפוך. עלינו לחלק את המילה בצדק: איננו יכולים להוסיף עליה, ואיננו יכולים לגרוע ממנה.)